בא אל פרעה. והתרה בו:
כי אני וגו׳. שלא תאמר מה לו ולהתראה. אחרי שהוא מוחזק בכך וכדתניא בסנהדרין ד׳ פ״א התרו בו ושתק כו׳ פעם ראשונה ושניה מתרין בו שלישית כונסין אותו לכיפה מש״ה פי׳ המקום ית׳ הטעם שאין מוחזק כ״כ:
כי אני וגו׳. בכל פעם אני עושה שישגה ויכבד לבו כענין מסיר לב ראשי ע״ה ויתעם בתהו לא דרך במה שנותן לפניהם מקום לחטוא כמש״כ לעיל ט׳ ז׳. וכך היא המדה אם הוחלט לאבדם כמש״כ בס׳ בראשית י״ט א׳. ואין בזה עול כלל. אחרי שגם בל״ז הגיע מדה״ד לאבדם אלא שעושה אופני העונש בתכלית הנרצה לו ית׳ לפי השעה ופי׳ כאן הטעם שמתעה אותם. למען שתי אתתי אלה בקרבו. שישכילו הכל על האותות שמהם נודע כי הוא ה׳ וכי אין כה׳ אלהינו. וכי הוא בקרב הארץ. וכי אין כמוהו בכל הארץ. וכי לה׳ הארץ. כמבואר בכל מקום פי׳ הוראות הללו. מש״ה הִטְעָם כדי שיגיעו ע״י זה לידיעות אלו ועי׳ לעיל ז׳ ג׳:
ולמען תספר וגו׳. עוד תכלית מיוחד לישראל שידעו ישראל הכלל. את אשר התעללתי במצרים. משמע כמו כי התעללת בי מלשון התלוצצות. ומזה ידעו כי הבא ליטמא פותחין לו כדאיתא ביומא ספ״ג ודרשו מדכתיב אם ללצים הוא יליץ וכך ראו במצרים שפתחו לפני פרעה פתח לחטוא יותר:
ואת אתתי אשר שמתי במצרים. וגם בשביל אותם הידיעות ששמתי לפרעה נדרש גם לישראל לדעת ביחוד. נמצא שהתכלית לאוה״ע אינו אלא לדעת בדרך כלל מענין השגחה ויכולת ה׳. ולישראל התכלית עוד בפרט לדעת איך לירא מפניו ולעבדו. וזהו דבר יהושע ד׳ כ״ד למען דעת כל עמי הארץ את יד ה׳ כי חזקה היא למען יראתם את ה׳ אלהיכם כל הימים פי׳ לכל ע״ה אין המבוקש אלא שידעו את יד ה׳ ותהי׳ יראה כללית שלא לעבוד ע״ז וכדומה שאין שייך ע״ז לומר כל הימים שהרי אין זה מתחלק לימים כי יראה תמידית היא בלי הפסק אבל לישראל המבוקש גם לירא ממנו ית׳ בעבודת תורה ומצות שהוא מתחלק בכל יום מעין מצותיו ונופל ע״ז לשון כל הימים:
וידעתם כי אני ה׳. כח כל הכחות ועושה הכל:
ויבא משה ואהרן. בכל המכות לא נזכר ביאתם זולת בפעם הראשון במופת התנין. וכאן כתיב משום שלא נזכר לשון ההתראה בדבר ה׳ למשה כמו בכל המכות דכאן כתיב לשון ההתראה בדבר משה לפרעה וכבר כתב הרמב״ן דכך היא דרך התורה פעם כתיב דבר ה׳ למשה ופעם כתיב דבר משה. ומובן אשר דבר ה׳ הוא אליו. מש״ה כתיב כאן הביאה:
ויאמרו אליו. היינו משה לאהרן ואהרן לפרעה:
לענות מפני. דקדק להגיד שיודע שנתענה מפני ישראל ויודע ומכיר בכבודם ורוצה להיטיב להם מעתה אבל עדיין מאן לענות מפני כבוד ה׳ שרצונו שעמו יעבדו אותו:
מחר. משום שעלה ברצון שיעלה הארבה בסיבה קרובה לטבע כמו שיבואר להלן י״ג מש״ה היה נצרך שהות כזה שיהיה רוח קדים כל היום וכל הלילה מש״ה היה העונש על יום מחר:
וכסה את עין הארץ. משמעות עין פעם הוא הדבר שנותנים עין עליה כמו שביארנו בספר בראשית מ״ו ד׳ ובספר דברים ל״ג כ״ח. ופעם משמעו מי שמשגיח ושם עין כמו עיני העדה וכאן נכלל שני דברים שהארבה יכסה תפארת הארץ שהיתה מצוינת בשפע עושר ובנינים מלאים ויהי הכל מכוסה ועוד נכלל בזה שהמלך וכל משגיחיו. לא יוכל לראות את הארץ. באשר הארבה יכסה את עין הארץ לא יוכל להשגיח עליה כי המה יעמדו כחומה נגד עיניהם:
ואכל את כל העץ הצמח לכם מן השדה. העץ הדק שהחל לצמוח מאז שהכה הברד כל עץ השדה ובאשר שעדיין היה העץ דק מאד ורך ע״כ יכולים הארבה לאכלו ולהשחיתו:
ומלאו בתיך וגו׳ אשר לא ראו. אם בא לצייר את הרבוי הוא מיותר שהרי זה ידענו מדכתיב ומלאו בתיך וגו׳ וגם לשון אשר אינו מדוקדק אלא על המינים קאי כאשר יבואר להלן י״ד שהיו כמה מיני ארבה שאינם מצוים ביבשה כלל. ומעולם לא ראו המה ואבותם מינים אלו. ועתה יהיו מלאים בבתים:
ויפן. משמעו הפך פניו לאחוריו כמש״כ להלן ל״ב ט״ו שלא נהג עתה בכבוד המלך שהיה נפטר לאחוריו והיינו משום שכבר הודה שהוא הרשע ומ״מ מקשה לבו:
ויושב את משה ואת אהרן. הכי מיבעי ויושב משה ואהרן אלא בא ללמדנו כי לא שלח אחריהם איזה עבד אלא אותם שרים החשובים ויושבים עם פרעה בעצה. מש״ה כששבו משה ואהרן שבו גם המה אתם:
מי ומי ההלכים. כסבור היה שילכו אנשים בני עבודה כמו שאמר לכו נא הגברים וגו׳. דלשון גברים משמעו אנשים בעלי גבורה שהמה מסוגלים יותר לעבודה אבל לא נשים ונערים וזקנים וע״ז השיבו.
בנערינו ובזקנינו נלך. שגם המה מחויבים בעבודה כמו הגברים. וגם. בבנינו ובבנותינו וגו׳. אע״פ שהמה באמת לאו בני עבודה נינהו מ״מ. נלך עמהם. כי חג ה׳ לנו. והוא שמחה וא״א לשמוח בלי בנים ובנות והצאן ובקר אנו צריכין לקרבן החג:
כאשר אשלח אתכם ואת טפכם. זה לא עלה על הדעת שיבקשו עוד להוליך הטף במדבר. ומי יכלכל צרכיהם במדבר והלא ימותו ברעב והיינו. כי רעה נגד פניכם. אתם מבקשים רעתכם להוליך טף במדבר בארץ ציה ושממה:
לכו נא הגברים ועבדו את ה׳. הודיע דעתו ועצתו שילכו רק הגברים. כי אותה אתם מבקשים. אפילו שאינם יכולים לחוג לפני ה׳ שזהו לגדולי הדור כמש״כ לעיל ה׳ ג׳. מ״מ כולם בני עבודה נינהו אבל למה תבקשו אותם שאינם ראוים לעבודה:
בארבה. למקום ולצד שהארבה בא משם. וכ״כ הספורנו:
ויאכל את של עשב הארץ. נכלל בזה גם ירק העץ גם עשב השדה כדכתיב להלן ט״ו ויאכל את כל עשב הארץ וגו׳ ולא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה :
את כל אשר השאיר הברד. אינו עשב הארץ שלפניו דא״כ הכי מיבעי את כל עשב הארץ אשר השאיר הברד כמו להלן ואת כל פרי העץ אשר הותיר הברד. ותו הרי היה עשב הארץ שצמחו אחרי הברד כמו אילנות שצמחו אח״כ כמש״כ לעיל ה׳ את כל העץ הצומח לכם מן השדה. אלא דבר בפ״ע הוא שיאכל גם את כל אשר השאיר הברד היינו החטה והכסמת. וע״ע להלן ט״ו בדיוק לשון המקרא:
את מטהו. עי׳ מש״כ לעיל ט׳ כ״ג:
וה׳ נהג. הוליך מיבעי אלא משמעו שלא בא הרוח בחוזק כמו אח״כ אלא כמנהג העולם. ומש״ה נצרך להיות הרוח כל היום וכל הלילה וכך עלה במחשבה שיהיה הנס בדרך הטבע להראות כי גם בטבע יכול להכות:
כבד מאד לפניו לא היה כן ארבה כמהו וגו׳. פירש״י שלא היה אלא מין אחד לא כמו במכה שהיה בימי יואל שהיה ד׳ מינים ובצדק תמה הרמב״ן ע״ז מקראי דתהלים אבל גם פי׳ הרמב״ן אינו מדויק בלשון הכתוב והעיקר כמש״כ לעיל ו׳ להיפך מפירש״י שהיה כאן כל מיני ארבה כדאיתא במס׳ חולין פ׳ א״ט שבד׳ מינים יש כמה פרטים וגם יש עוד מיני ארבה שלא נכללו בד׳ מינים הידועים ואינם נראים בישוב כלל וכל אלה היו כאן:
אשר הותיר הברד. ולעיל כתיב אשר השאיר הברד. ויש נ״מ במשמעות דנותר משמעו דממילא נותר ולא בכונת המותיר. אבל השאיר משמעו בכונה השאיר. ועי׳ ס׳ במדבר ט׳ ט׳. מש״ה כאן דמיירי בעץ היער והגנות שהרי עצי השדה כבר נשברו ע״י הברד. משא״כ עצי היער והגינה. כמש״כ לעיל ט׳ כ״ה. מש״ה כתיב הותיר שממילא ניתותר אבל בחטה וכוסמת אף על גב שהיו אפילות היו ראוים ע״פ הטבע ליקצץ ע״י הברד העז אלא שנעשו להם פלאות בהשגחה. וכמש״כ רש״י לעיל שם ל״א מש״ה כתיב אשר השאיר הברד. ועי׳ בסמוך י״ט:
וימהר פרעה. שעדיין לא אכל הארבה אלא עלה האילנות ובזה לא היה מושחת האילן לגמרי והיה ירא בהשהותו עוד מעט יאכלו גם את הקליפה והחשיף חשפה ולא היה עוד ניתותר אילן במצרים:
לקרא למשה ולאהרן. עי׳ מש״כ לעיל ח׳ כ״א. חטאתי לה׳ אלהיכם. שלא חשתי לכבודו כמש״כ לעיל ג׳. ולכם. שלא חשתי לכבודכם וגרשתי אתכם:
שא נא חטאתי. שאו מיבעי כמו והעתירו אלא אמר לה׳ שהרי אין משה ואהרן יכולין לישא חטאו לה׳. ע״כ ביקש מה׳ שא נא וגו׳. ויסרמעלי וגו׳. ולא פירש שישלח את ישראל כי השעה נחוצה מאד ואין עת להאריך בדברים שרחש בלבבו באיזה אופנים:
ויעתר אל ה׳. נצרך לעתירה משום שלא הבטיח בפה מלא ומ״מ עשה משה בקשת פרעה באשר ידע היטב שאפילו יבטיח אין בזה ממש עד שיכלו סימני המכות. וביחוד מכת בכורות שאמר ה׳ בפירוש לעיל ד׳ כ״ג וז׳ ד׳ שלא ישלח עד שיתן בהם ידו שהוא כעין דבר באדם:
חזק מאד. כדי שישא את הארבה כרגע ולא כמו שבא לשם:
לא נשאר ארבה אחד. פירש״י בשם המדרש אפילו מלוחים והדרש הוא מדלא כתיב לא נותר ממילא. אלא לא נשאר משמעו אפילו מה שבכונה נעשה שיהי נשאר ג״ז לא היה:
ויחזק ה׳ וגו׳. באשר לא היה כאן מקום לטעות כלל כמו בכל המכות מש״ה כתיב ויחזק ה׳. וכבר ביארנו שלא היה בזה עול ח״ו. אחר שבל״ז נגזר עליהם מיתה ע״פ שחטאו כבר:
ויהי חשך וגו׳ וימש חשך. יהי גם חשך סתם. ויהי גם באופן יותר חזק. ומקומות מקומות היו כמש״כ דבכל מצרים לא היה העונש חזק כמו אצל פרעה ועבדיו והכל במשפט וגם זה אמת שהיו זמנים זמנים כמבואר בפ׳ כ״ג:
את ידו. כאן לא כתיב מטהו כמו במכת ברד וארבה. ובא לרמז בזה שכן בא עי״ז יד חזקה הוא הדבר שבישראל שמתו אז אנשים שלא רצו לצאת. ועי׳ עוד פ׳ הסמוך:
לא ראו איש את אחיו. מפרש את האפלה שלא הכירו אפילו את אחיו לא כמו בחשכת לילה. וכדאיתא בירושלמי ריש ברכות אי מכירו אפילו בלילה וכו׳ אלא היה אפלה שאפילו את אחיו לא הכיר כי לא נראה כלל. ולא קמו וגו׳. מפרש את וימש חשך. כי שלשת ימים לא קמו וגו׳:
ולכל בני ישראל היה אור במושבתם. לא נצרך הכתוב להודיענו כ״א במכת ערב ודבר לצורך ענין אבל כאן ע״כ בא לרמז שבמות רשעי הדור בא אור לישרים. ועי׳ ס׳ דברים י״א ו׳. ועוד היה להם אור במה שלא ראו המצרים את הדבר וכדתניא במכילתא ר״פ בשלח והודו ושבחו להקב״ה שלא ראו כו׳. ונכלל בזה הלשון עוד שהיה להם אור במושבות מצרים כפירש״י בשם המדרש. ונראה עוד שבא הכתוב להודיע זה משום דבזה יבואר מקרא הסמוך:
ויקרא פרעה. הראב״ע כתב כי היה אחר ג״י שראו אור. ואינו נראה. דא״כ למאי עשה כן אלא בעצם שעת החושך. ושלח ע״י אנשי ישראל. שמאז שנעשו חשובים בעיניו כמש״כ לעיל ט׳ ל״ה נעשו כמה אנשי ביתו ושלח על ידם:
אל משה. כבר ביארנו לעיל ח׳ כ״א דבמקום שביקש הנחה קרא אותו בשמו להוקירו ולכבדו. ולא כתיב כאן ולאהרן באשר השלוחים היו ישראל שהמה דברו עם משה ג״כ כמש״כ לעיל ז׳ א׳ והכל ידעו שהדבר תלוי אך במשה אלא שעד כה היה אהרן המליץ בינו ובין פרעה. ועתה כסבור פרעה שהשלוחים אנשי ישראל יהיו ביניהם. ומסתמא הלך גם אהרן כדבר ה׳ אלא שלא קראו פרעה ע״פ דברי רשעי ישראל שהיו בביתו ואמרו כי אין להם פחד ממשה והם יהיו המליצים וכמו שיבואר במקרא כ״ח:
רק צאנכם ובקרבם. אע״ג שידע פרעה שבדעתם להקריב וכמו שאמר משה לעיל כי את תועבת מצרים וגו׳. אבל חשב כי די לכל א׳ שור או שה. ולא צאן ובקר דמשמעו יותר כמש״כ בס׳ בראשית ל״ד כ״ח. ובזה הספר כ״א ל״ו. ולא ביקש סוסיהם וחמוריהם וגמליהם שאינם בכלל בקר וצאן היינו משום שסיים. גם טפכם ילך עמכם. והדבר מובן כי לא ילכו ברגלים אלא על נושאי אנשים:
גם אתה וגו׳. עוד ימעט לנו צאן ובקר שלנו אלא גם אתה וגו׳ וכן היה והיינו שאמר פרעה וברכתם גם אותי. והוא על קרבנותיו כמו שיבואר שם:
וגם מקננו. מקנה משמע יותר מצאן ובקר אלא עדר שלם של מאות וכלשון המקרא בראשית מ״ז י״ז ובמקנה הצאן ובמקנה הבקר ועי׳ מש״כ שם. ואמר משה דלא צאן ובקר לבד יקח כל א׳ מישראל אלא אפילו מי שיש לו עדרי צאן ובקר יקח עמו. כי ממנו נקח וגו׳. אם שברור שלא ישחטו כל העדרים מ״מ הלא מן העדר יוקח לעבוד את ה׳:
ואנחנו לאנדע מה נעבוד וגו׳. איזה. שור או כשב. אם בן שנה או שנתים וכדומה. וא״כ בע״כ יוקח הכל לשם:
ויחזק ה׳ וגו׳. הוסיף חזוק הלב שגם בעוד שהמכה ממשמשת לא נענה לשלח. וזה מפלאות ה׳ ג״כ כדי להגיע לתכלית הנרצה:
לך מעלי. לא אמר מפני. שהרי לא ראהו רק שמע קולו:
ראות פני התחלת הראיה מיקרי ראית פנים כעין הקבלת פנים:
תמות. קשה והרי ידע פרעה שאין בידו להרגו ואלו היה בידו כבר הרגו. וכדאיתא בש״ר פ״ט כשהיה משה יוצא מאצל פרעה היה אומר אם יבא אצלי אני הורגו אני צולבו אני שורפו. וכשהיה משה נכנס מיד נעשה פרעה מטה. אבל בת״י ביאר שאמר שימסור אותו לרשעי ישראל שרוצים להרגו. והוא לא ידע מעסק הדבר שהיה באותה שעה בישראל. ועד כה לא אמר כזאת. שכסבור שכמו שהוא אלהים עליו כמו כן הוא בישראל אבל משעה שאמרו השלוחים לקרא לו לבדו והמה ידברו עמו כמש״כ לעיל מצא לב לחשוב שכמ״כ יוכלו לו להרגו ממש:
כן דברת וגו׳. כאן מבואר שידע משה סימני המכות עד שלא באו וידע שלא תהי׳ עוד אלא אחת. כמש״כ לעיל ט׳ ל״א שהיו רשומים על המטה דצ״ך עד״ש באח״ב:
לא אסף עוד. הוסיף משה מלת עוד דמשמעו כ״פ כמו שהיה עד כה. כמו שפירשו במשנה שלהי סנהדרין לא תבנה עוד כמו שהיתה כו׳. ואמר משה שלא יוסיף לראות באופן שהיה עד כה. כי מעתה יבא פרעה אליו:
